זהו זה ולא אחרת...
ב - 27.8.2012 אני יוצא לפרישה מוקדמת לגמלאות אחרי 25 שנה (22 שנות הוראה + 3 שנים שרות צבאי).
למעשה סיימתי בתום שנה"ל תשע"ב ללמד.
קשה לתאר את ההרגשה. מצד אחד אנחת רווחה ומצד שני חששות לגבי העתיד - אני "רק" בן 63.
החלטתי לפרוש בשיא כי כשאתה למעלה, בפסגה, יש רק דרך אחת>> למטה!
האמת, אני עייף, מותש, תשוש, שחוק ומה לא.
אני רוצה להעביר כאן מסר: עבודת ההוראה והחינוך היו מבחינתי שליחות, ייעוד ויעידו על כך הדברים הבאים:
גדלתי בבית קשה של אב ניצול שואה ואם חולה.
אבי ז"ל היה סנדלר בנתניה והיו לו שתי מכונות תפירה בחנות.
כבר מגיל 12-13 התחלתי לעזור לו בחנות אחרי הלימודים.
יום אחד התקלקלה מכונת התפירה הגדולה, ואבא ביקש ממני לבוא אתו לחנות ולעזור לו לפרק את המכונה. האלטרנטיבה הייתה להעמיס את המכונה על משאית ולקחת אותה לתיקון יקר בת"א.
ישבתי בחנות וצפיתי באבא שפרק חלק אחר חלק, בלי חוברת הדרכה, עד שהגיע לחלק המקולקל, תיקן אותו והחזיר את כל החלקים למקומם. למחרת המכונה עבדה "כמו שעון" שוויצרי!
מבחינתי, זה היה "אירוע מכונן" בחיי – רק שלא הבנתי זאת עד גיל 36!
המסר שלו אלי היה: אסור לוותר!
גם כשהתגייסתי לצבא, התנדבתי לגולני וביקשתי להיות חובש קרבי כדי "לתקן" חיילים, לא הבנתי את המסר!
רק אחרי שנים של חיפוש עצמי, בגיל 36, כשבחרתי בהוראת גאוגרפיה וחינוך, והחינוך בחר בי למעשה, "נפל האסימון" והבנתי שזה הייעוד שלי בחיים – לא לוותר, לתת ולתקן "מכונות תפירה"!
ב-22 שנים האחרונות בהן אני מלמד גאוגרפיה במסגרות שונות, השתדלתי שכל שיעור יהיה כמו השיעור הראשון בחיי! בגלל אהבתי למקצוע ובהיותי חדור שליחות ואהבה לתלמידי, הצלחתי לסחוף אותם עם הניצוץ בעיני והתלהבותי.
הוכחתי לתלמידי שלכל אחד יש "מפתח" ושכל אחד "יכול"!
למעשה, במבט לאחור, תיקנתי "מכונות תפירה" כל חיי – בצבא, כחובש קרבי, בעבודתי ב"כפר הילדים", כרמיאל, כמדריך במשפחתון וכמורה לגאוגרפיה ואיש חינוך.
וזהו המסר שאני מבקש להעביר לכם כאנשי חינוך: תקנו "מכונות תפירה"; ראו את עבודתכם כשליחות, כמתנה; דעו לתת מכל הלב! – המדע והטכנולוגיה במאה ה-21 מאפשרים לנו להגיע אל כל תלמיד בכל מסגרת, ולהראות לו שהוא יכול!
יוני 2012
