ההתנגדות היהודית בשואה

בליל ה-1 בינואר 1942 התכנסה המחתרת בגטו וילנה. אבא קובנר קרא לחבריה להתקומם. קובנר היה בין הראשונים שקרא בצורה הישירה ביותר ליהודים להתפכח ולהבין ששתי אפשרויות בפניהם: מרי או השמדה. הסיפור הבא, המתאר את הדרך להקמת ארגון הפרטיזנים המאוחד של גטו וילנה, מובא על ידי חסיה ורשבצ'יק-טאובס, לוחמת בפ.פ.או. 

מיד לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941, החלו יחידות הרצח הנאציות, האַייזנצגרוּפּן, בהוצאה להורג של יהודים. אחד המקומות הראשונים בו התבצע רצח המוני של יהודים בחודשים יולי-אוגוסט 1941, היה פונאר - שטח מיוער במרחק של כעשרה ק"מ מווילנה. 40,000 מתוך 70,000 היהודים של וילנה נטבחו בתוך מספר חודשים והוטמנו בקברי אחים ענקיים. עדויות על כך הגיעו לאנשי הגטו מאלה שכדורי המרצחים החטיאו. פרנסי הגטו ניסו ככל יכולתם להסתיר את המידע מההמונים, להרגיע את הרוחות ולפקפק באמיתותם של סיפורי הניצולים: לא מתקבל על הדעת, לא הגיוני. למעשה היה זה קל ונוח יותר לסרב להאמין. הסָפֵק היה המפלט היחיד עבור היהודים, והאשליה הייתה לסם מרפא מרדים. הלך הרוח בתנועות הנוער בגטו היה שונה, אם כי רבים כבר חסרו.

בדצמבר 1942 התכנסו אלה ששרדו מהנהגת "השומר הצעיר" לחפש דרך ולטכס עצה כיצד לפעול. בכנס הושמעו דעות שונות, אך מרחיקת הלכת מכולן הייתה זו של אבא קובנר. קובנר תיאר את האירועים מתוך ראייה רחבה והגדירם כראשיתה של הכחדה לאומית מתוכננת בהיקף עצום. הוא טען שלא מדובר רק בהשמדת יהדות וילנה, אלא שהתופעה תתרחב ליתר הגטאות.

קובנר הדגיש את הצורך לראות את המציאות נכוחה, בדעה צלולה ובמלוא החושים. חייבים להגדיר את המרד כמטרה, טען, ולשם כך יש לנפץ את האשליות, לחזק את האמונה בכוחות היהודים ולטפח גאווה לאומית לצד שנאה כלפי האויב.

במקביל הושמעו בכנס דעות בדבר האחריות הקולקטיבית והתוצאות שעלולות להיות להפעלת נשק ולהחזקתו. חלק טענו כי ייתכן שיהודי הגטו לא יתנו גיבוי למורדים, וזאת משום שיראו בהם כאלה המאיצים את הקץ וסיבה לשואה המתקרבת. למרות כל הלבטים, התקבלו לבסוף דבריו של אבא קובנר.

הארגון הלוחם הראשון שנוסד בגטאות מזרח אירופה (ב-21 בינואר 1942) היה הפ.פ.או. (פאראייניקטע פארטיזאנער ארגאניזאציע- ביידיש: ארגון הפרטיזנים המאוחד). ארגון זה הוקם בגטו וילנה לאחר קריאתו המפורסמת של אבא קובנר ב-1 בינואר 1942. בבית התמחוי שברחוב סטראשן 2 התקיימה אסֵפה של 150 חברי התנועות החלוציות, בה נשא קובנר את הדברים הבאים ביידיש ובעברית:
  

דבריו של קובנר הופצו בקרב חברי התנועה ויהודי הגטו כּכְּרוּז, שהועבר בהמשך על ידי שליחים לגטאות אחרים. הייתה זו הפעם הראשונה בה הוצגו בפומבי מעשי האייזנצגרופן כחלק מתכנית השמדה של כל יהדות אירופה. ואכן, שלושה שבועות לאחר מכן, בדיוק יום לפני הקמתו של הפ.פ.או., התכנסה בברלין ועידת ואנזה בה הוחלט על דרך ביצועו של הפתרון הסופי - תכנית השמדתם של יהודי אירופה.

הכרוז זכה להדים, ורעיון המרד - התנגדות מזוינת להשמדה - נסך רוח חדשה בלבם של חברי המחתרות: את מקום האין-אונים תפסו אמונה, רוח חירות וזקיפות קומה. עובדת היווסדו של ארגון ה-פ.פ.או. שצירף אל שורותיו את חברי כל הפלגים, הוכיחה כי הכול החליטו להתאחד לצורך התנגדות מזוינת להשמדה. הייתה זו החלטה שמשמעה מאבק על החיים ושמירת הכבוד הלאומי בתוך הגטו לנוכח כוונות חיסולו.

אבא קובנר היה למפקדו השני של הארגון, לאחר שהמפקד הראשון, חבר המפלגה הקומוניסטית יצחק ויטנברג, נפל בידי הנאצים ביולי 1943.

הקריאה "לא נוּבַל כצאן לטבח!" הייתה לסיסמה שהתנוססה בכְּרוּזים רבים שקראו להתנגדות יהודית נגד הכובש הנאצי. היא נחרתה בלב הלוחמים, שגמרו אומר להילחם עד חורמה. אם כבר נחרץ גורלם של היהודים למות, עדיף שיהיה זה בשדה הקרב ולא בבורות המוות ובתאי הגזים.
  

מבוסס על עיבוד מתוך עדות של חסיה ורשבצ'יק-טאובס, כפי שהופיעה ב"רשימותיי לגיורא", יוני 1967, רמת גן.