ההתנגדות היהודית בשואה

לפניכם סיפוריהם של שלושה חבלים בפולין: חלמנו, קראקוב ולובלין, בהם התרחשו סיפורי גבורה במהלך השואה.
 

חבל חלמנו

כ-60 ק"מ צפונית-מערבית לעיר הפולנית לודז' ובסמוך לחלמנו (Chelmno. בגרמנית Kulmhof) הוקם מחנה ההשמדה הראשון בחודש נובמבר 1941. במחנה זה הושמדו בגז וביריות 360,000 יהודים במשך כשלוש שנים. מרבית היהודים הגיעו מהסביבה, אך במרץ 1942 הובאו אליו ברכבות רבות רבים מיהודי וינה וסביבתה.

אחת העיירות הקטנות בחבל חלמנו היא בלאכאטוב (Belachatow, בגרמנית ובצרפתית Belchental). בבלאכאטוב הייתה קהילה יהודית של 5500 נפש. ביום אחד, ב-14 באוגוסט 1942, הועברו ממנה 5000 יהודים למחנה חלמנו הסמוך.

גירוש למחנה חלמנו. כל הזכויות שמורות ל "יד ושם" - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

יהודים שרוכזו לפני משלוח למחנה    חלמנו.מאתר "בית לוחמי הגטאות"

בסיום המלחמה התברר, כי 4953 מהם נרצחו, ורק כ-50 ניצלו (קרקובסקי, 2001). קודם ליום זה היו בעיירה מקרים רבים של רצח, ביזה והתעללות מצידם של הגרמנים ושל עוזריהם הפולנים. כמו בזדונסקה-וולה הגרמנים התעקשו על בזיזת היהודים תחת הסיסמא של "השתתפות במאמץ המלחמתי של הרייך השלישי". בתחילת חודש מרץ דרשו הצוררים סכום נוסף של שני ק"ג זהב, עשרה ק"ג כסף ומזומנים רבים. כדי לשכנע את היהודים בדחיפות העניין נתפסו 16 ממכובדי העדה כברי-ערובה. היהודים, חסרי כל, התקשו באיסוף ה"קונטריבוציה" הכבדה, ועשרה מבני הערובה הובלו אל כיכר בית הכנסת ב-18 במרץ. היה זה בשעה מוקדמת ביום שבת. כל יהודי העיירה הובלו ונדחסו בכוח לחצר. את עשרת הגברים הובילו ז'נדרמים פולנים ושוטרים יהודים. הללו דאגו לבנות גרדומי תליה עבור העשרה יומיים קודם לכן. יהודי העיירה עמדו דוממים והמומים למראה עשרת הנידונים הצועדים לקראת סופם המר.

בדומה לחסיד שלמה ז'ליכובסקי בזדונסקה-וולה, גם כאן אחד הנידונים, משה וולפוביץ' שמו, צעד בגאון ועודד ללא הרף את תשעת חבריו ואת הקהל. הוא עלה ראשון לגרדום, השחיל את ראשו לתוך עניבת החנק בעצמו וקרא בקול גדול לכל היהודים, כי אל להם לאבד תקווה. עוד תבוא שעת הנקם בנאצים ובמשתפי הפעולה. לתשעת רעיו הוא יעץ לא לפחד וללכת בגאון לקראת מותם. כך מת האיש מות קדושים (צימרמן ובסוק, 1956, 497-496) (בעלכאטוו, 1951).
  

חבל קראקוב 

העיר המרכזית בגליציה, אשר בדרום מערב פולין ודרומית ממחוזות לודג' וחלמנו, היא קראקוב, עיר ואם בישראל של גלות פולין. ערב השואה התגוררו בה כ-70,000 יהודים, 20% מכלל האוכלוסין.

40 ק"מ דרומית לקרקוב נמצאת העיירה בוכניה (Bochnia). הקהילה היהודית שם לא היתה גדולה, כ-3000 נפש בערך, אבל שם התקיימה עמידה אמיצה ביותר ולחימה קשה בבונקרים ומחוצה להם.

ביולי 1943 הועברו מרבית היהודים מבוכניה למחנות הריכוז השונים. נשארו במקום באופן חוקי רק כ-300 יהודים, רובם מנקים ואנשי שירותים חיוניים. עוד כ-100 לוחמים הסתתרו בבונקרים ולחמו בגרמנים. הללו לא הצליחו לאתרם, למרות שהם השתמשו בכלבי גישוש. הלוחמים רעבו ללחם, וחלקם מתו ברעב. מי שנרתמו לסייע להם היו האופה הרשל צימאט ובנו. במשך כשלושה שבועות השניים העבירו מים ולחמים אשר אפו לבונקרים מידי לילה. באחד הלילות השניים נלכדו ע"י שני משתפי פעולה פולניים. הם תפסו את האופים עם סלים וכדים ריקים והעבירו אותם לחצר המועצה למשפט מהיר. השוטרים החוקרים ניסו להוציא מהם את המידע על מיקומם של הבונקרים. הם בודדו את הבן מהאב והבטיחו לו, כי הוא יישאר בחיים במידה וימסור להם את המידע המבוקש. הרשל צימאט חשש כי בנו לא יעמוד בניסיון וזעק אליו בכל כוחו: " גוזר אני עליך בשם אלוהי ישראל ובגזירת כיבוד אב, שלא תגלה לרוצחים שום דבר! בין כך ובין כך הם יהרגו את כל היהודים". הבן התעשת, רץ לאביו, חיבקו וצעק לנאצים: "רוצחים, ירו בנו, לא אגלה לכם שום דבר!". השניים נורו, כשהם חבוקים ודבוקים, על קידוש השם. היה זה ב-2 לאוגוסט 1942.

סיפור הגבורה של שני האופים התפרסם בזכות מפעלו של אליעזר אונגר ולקט סיפורי הגבורה שלו (אונגר, 1945) (צימרמן ובסוק, 1956, 498).  
  

חבל לובלין

במחוז לובלין שבמרכז פולין נמצאת העיירה וולודבה (Vlodava או  Wlodawa). היא נמצאת מצפון למחנה סוביבור ולא רחוק ממאידנק, מחנה השמדה נוסף. בגיטו של וולדבה גרו בצפיפות איומה קרוב ל-10,000 יהודים.

ב-23 במאי 1942 2,000 מיהודי וולודבה הועברו למחנה סוביבור. מהם שרדו רק כמאה. שבוע קודם לכן השתוללו בגטו פורעים פולניים בחסות קלגסי הגסטפו הנאצי. נרצחו למעלה ממאה יהודים, ביניהם רבה של ראדצין ומארחו, רבה של וולודבה. קודם לתפיסתם של השניים, נתפס אחד מצעירי הקהילה, שמו אינו ידוע. הוא נדרש להצביע על מקום מגוריו של הרבי.  הצעיר חש צורך עז להציל את הרבי המכובד ממיתה. הוא הצביע על עצמו והכריז, כי הוא הרבי. קצין הס.ס. החוקר התרתח, שלף את אקדחו וירה בצעיר את כל מחסניתו. האיש מת במקום בתקווה קלושה כי מעשה הגבורה שלו יציל את הרבי מרצח נתעב.  הידיעה על כך הופיעה ב"ידיעות", שבועון המחתרת של מחתרת "דרור" (דרור, 1942). משם הגיע הספור גם ללקט "ספר מלחמות הגיטאות" (צימרמן ובסוק, 1956, 497).
  

ביבליוגרפיה:

·        אונגר, א. (1945). זכור: מימי קרונות המוות, תל-אביב: מסדה.

·        בעלכאטוו יזכור-בוך (יידיש שטעטל אין פולין), בראזיל און צפון אמריקע, 1951.

·        גילברט, מ. (1986). אטלס השואה, תל-אביב: משרד הבטחון-ההןצאה לאור.

·        ידיעות – שבועון "דרור במחתרת (מאי-יולי 1942). ארכיון בית יצחק קצנלסון.

·        צימרמן, י. ובסוק, משה (עורכים) (1956). ספר מלחמות הגיטאות, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

·        קרקובסקי, ש. (2001). כפר נידח באירופה: חלמנו (קולמהולף) – מחנה ההשמדה הנאצי הראשון, ירושלים: יד ושם.